החלטה בתיק רע"פ 7042/13

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, בעפ"ת 28099-12-12 ובעפ"ת 24528-04-13 אשר נדונו במאוחד (כב' השופטת הבכירה נ' אהד), מיום 24.6.2013, בגדרו נדחו ערעוריו של המבקש על פסק דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה, בתת"ע 1309-09-11 (כב' השופטת ט' אוסטפלד נאוי), מיום 27.11.2012, ובתת"ע 547-10-11 (כב' השופטות ר' טאובר ו- ר' רז), מיום 17.3.2013.

רקע והליכים קודמים

כתבי האישום

2.             נגד המבקש הוגשו שני כתבי אישום המייחסים לו עבירות של נהיגה בשכרות ועבירות נוספות, הכל כפי שיפורט להלן.

3.             בתת"ע 1309-09-11, הוגש נגד המבקש כתב אישום (להלן: כתב האישום הראשון), אשר ייחס לו את העבירות הבאות: נהיגה ברכב, למעלה מ-6 חודשים מיום פקיעת תוקפו של רישיון הנהיגה של המבקש, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה); נהיגה בשכרות, בכך שסירב לתת דגימה של אוויר נשוף לפי דרישת שוטר, לפי סעיפים 62(3), 64ב, 64ב(א) ו-39א לפקודת התעבורה; ונהיגה ברכב תחת השפעת משקה משכר, לפי סעיפים 62(3), 64ב(א) ו-39א לפקודת התעבורה.

           מעובדות כתב האישום הראשון עולה, כי ביום 17.1.2011 בשעה 17:13 או בסמוך לכך, נהג המבקש במונית מסוג סקודה מ.ר 85-649-25 בצומת הרחובות דגניה וטרומפלדור בעיר רעננה, כאשר תוקף רישיון הנהיגה שלו פקע למעלה מ-6 חודשים קודם לכן, בחודש מרץ 2009. בנוסף, המבקש, אשר היה נתון אותה עת תחת השפעת משקה משכר, סירב לבצע בדיקת אוויר נשוף, לפי הוראת שוטר.  

4.             בתת"ע 547-10-11, הוגש נגד המבקש כתב אישום (להלן: כתב האישום השני), המייחס לו את העבירות הבאות: נהיגה בשכרות, בכך שסירב לתת דגימה של אויר נשוף לפי דרישת שוטר, לפי סעיפים 62(3), 64ב, 64ד(א) ו-39א לפקודת התעבורה; ונהיגה ברכב למעלה מ-6 חודשים מיום פקיעת תוקפו של רישיון הנהיגה של המבקש, לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה.

           מעובדות כתב האישום השני עולה, כי ביום 9.5.2011 בשעה 08:30 או בסמוך לכך, נהג המבקש במונית מסוג סקודה מ.ר 85-649-25 ביציאה מהעיר טירה לכיוון קיבוץ רמת הכובש, כאשר תוקף רישיון הנהיגה שלו פקע למעלה מ-6 חודשים קודם לכן, ביום 26.3.2009. כמו כן, סירב המבקש לעבור בדיקת אויר נשוף, לפי הוראת שוטר.

הדיון בבית משפט השלום

5.             ביום 11.12.2012, לאחר ניהול משפט הוכחות, הורשע המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום הראשון, בתת"ע 1309-09-11, וביום 27.11.2012 גזר בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקווה (להלן: בית המשפט לתעבורה) את דינו. בפתח גזר דינו, נתן בית המשפט לתעבורה את דעתו לעקרון ההלימה, ועמד על חומרתה של עבירת הנהיגה בשכרות, אשר גורמת לסיכון ממשי לחיי אדם, דבר המחייב נקיטת ענישה מרתיעה. בנוסף, עמד בית המשפט לתעבורה על חומרתה היתירה של עבירת הסירוב לעבור בדיקת שכרות. בית המשפט לתעבורה ראה בסירובו של המבקש לעבור בדיקת שכרות זלזול בוטה ב"אנשי החוק ובחוקי המדינה". לפיכך, קבע בית המשפט לתעבורה כי העונש ההולם את מעשיו של המבקש הוא עונש מאסר לריצוי בפועל, עונש אשר נועד להרתיע את המבקש ואת כלל הציבור מפני ביצוע מעשים דומים, ובכך למנוע או לצמצם את הסיכון למשתמשים בדרך. בית המשפט לתעבורה נתן דעתו לעברו התעבורתי המכביד של המבקש, אשר קיבל את רישיון הנהיגה שלו בשנת 1982, ומאז נצברו לחובתו 59 הרשעות קודמות, כאשר זוהי הרשעתו הרביעית בעבירה של נהיגה בשכרות. עוד ציין בית המשפט לתעבורה, כי בין עבירות התעבורה שביצע המבקש בעבר, ניתן למצוא מספר עבירות חמורות, כגון: גרימת תאונת דרכים; אי מסירת פרטים לנפגע בתאונה; ונהיגה ברכב שנאסר לשימוש. בית המשפט לתעבורה ציין גם את עברו הפלילי המכביד של המבקש, אשר לחובתו מספר הרשעות, ובכלל זה, תקיפה, איומים והפרת צו של בית משפט. לנוכח עברו התעבורתי והפלילי המכביד של המבקש, הגיע בית המשפט לתעבורה למסקנה, כי "החוקים והצווים אינם נר לרגלי [המבקש] וכי [המבקש] אינו נרתע מלשוב ולעבור עבירות שבהן כבר הורשע בעבר". בית המשפט לתעבורה ראה בחומרה יתירה את התמכרותו של המבקש לאלכוהול, ועמד על ההבחנה בין נהגים השותים לעיתים רחוקות ושולטים בהרגלם, לבין אלה המכורים לאלכוהול ומהווים סכנה גדולה יותר לציבור, ולכן יש להטיל עליהם עונשים מכבידים לרבות עונש פסילה, אשר ימנע מהם לנהוג ולסכן את חייהם ואת חיי עוברי הדרך.

           אשר לטענת המבקש, כי יש להתחשב בקביעת עונשו ברצונו להצטרף לתכנית שיקום וגמילה מאלכוהול, ציין המשפט לתעבורה כי בתיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: תיקון 113), קבע המחוקק מפורשות בסעיף 40ד כי בית המשפט אינו חייב להתחשב בשיקול שעניינו שיקומו של הנאשם, בעת קביעת עונשו, אלא שהדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט. עוד הוסיף בית המשפט לתעבורה, כי בשים לב לתקופת המאסר אותה מרצה המבקש בגין ביצוע עבירות אחרות, הרי שהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל בתיק זה, לא תפגע בסיכויו של המשיב לעבור תהליך שיקומי. בית המשפט לתעבורה שקל לחומרה את העובדה שהמבקש לא הביע חרטה על מעשיו, למרות שביקש את רחמי בית המשפט. לצד הקולה, התחשב בית המשפט לתעבורה במוטיבציה שביטא המבקש להשתלב בתהליך של גמילה מאלכוהול ובנסיבותיו האישיות הקשות, אשר באות לידי ביטוי, בין היתר, במצב כלכלי קשה והיותו של המבקש אב ל- 6 ילדים, כאשר אחד מבניו לוקה בדלקת קרום המוח ובן נוסף נפצע כתוצאה מירי, שפגע בו בטעות. לאחר זאת, קבע בית המשפט לתעבורה כי אין מקום להמנע מהטלת עונש מאסר לריצוי בפועל על המבקש, שכן בנידון דידן יש ליתן משקל מכריע לשיקולי הגמול וההרתעה ולהעדיף את האינטרס הציבורי על פני עניינו הפרטי של המבקש.   

           לפיכך, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שירוצו במצטבר לכל עונש אחר שהוטל על המבקש; 12 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור עבירות של נהיגה בפסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל שנה, נהיגה בשכרות ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים; 7 שנות פסילה מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה, אשר יחושבו במצטבר לכל עונש פסילה; 12 חודשי פסילה על-תנאי מלקבל או להחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים, אשר יחושבו מתום תקופות התנאי שהושתו על המבקש בתיקים אחרים; כמו כן, חויב המבקש בקנס בסך 5,000 ש"ח.

6.             בתת"ע 547-10-11, הורשע המבקש, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום השני, וביום 17.3.2013 גזר בית המשפט לתעבורה את דינו. בגזר דינו, הדגיש בית המשפט לתעבורה את חומרת העבירות שביצע המבקש, אשר בגינן קבע המחוקק עונש של פסילת מינימום למשך שנתיים. לנוכח העובדה כי זוהי הרשעתו החמישית של המבקש בעבירה של נהיגה בשכרות, הגיע בית המשפט לתעבורה למסקנה כי התנהגותו הרצידיביסטית של המבקש מעידה על מסוכנותו. בית המשפט לתעבורה סקר את הפעמים הקודמות בהן נהג המבקש בשכרות וללא רישיון נהיגה בתוקף, ועמד על העונשים שהוטלו עליו בעבר בגין כך, דבר אשר לא הביא אותו לחדול ממעשיו. לנוכח עברו הפלילי המכביד של המבקש ולנוכח הישנותן של עבירות התעבורה מצידו, כאשר לחובתו 60 הרשעות קודמות בגין ביצוע עבירות תנועה שונות, וביניהן עבירות בטיחותיות חמורות, קבע בית המשפט לתעבורה כי המבקש הוא עבריין סידרתי אשר אינו מציית לחוק. בית המשפט לתעבורה עמד על מדיניות הענישה המחמירה בעבירות של נהיגה בשכרות, וקבע כי "יש לייחס חומרה יתירה לנאשם אשר העז לעלות על ההגה כשהוא שיכור זו הפעם השלישית בתוך תקופה קצרה של שנה, בנוסף על פעמיים בשנים קודמות". בהינתן נסיבות אלה, קבע בית המשפט לתעבורה, כי אין להסתפק בתקופות המאסר אותן מרצה כעת המבקש, בגין ביצוע עבירות קודמות של נהיגה בשכרות, אלא שיש להטיל עליו עונש ממשי והולם גם בגין העבירה הנוכחית, דבר אשר ישקף את עברו התעבורתי המכביד ואת מסוכנותו הרבה של המבקש. עם זאת, התחשב בית המשפט לתעבורה לקולה בנסיבותיו האישיות של המבקש ובעובדה כי הוא מרצה כעת תקופת מאסר ארוכה בגין ביצוע עבירות שונות, בצד תקופות פסילה ארוכות. בהתייחס לטענת המבקש לפיה הוא החל בטיפול של גמילה מהתמכרות לאלכוהול בבית הסוהר, קבע בית המשפט לתעבורה כי מאחר שהמבקש כבר החל להשתתף בהליך זה, הטלת עונש מאסר נוסף לא תפגע בשיקומו של המבקש. 

           לאחר הדברים הללו, השית בית המשפט לתעבורה על המבקש את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, במצטבר לכל עונש מאסר אחר שנגזר על המבקש; 18 חודשי מאסר על תנאי, למשך 3 שנים, לבל יעבור המבקש עבירות של נהיגה בפסילה, נהיגה בשכרות, ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים; 3 שנות פסילה, במצטבר לכל פסילת אחרת, שתוקפה מיום שחרורו של המבקש מבית הכלא; ו-12 חודשי פסילה על תנאי, למשך 3 שנים.

הדיון בבית המשפט המחוזי

7.             המבקש ערער על חומרת העונשים שהוטלו עליו, לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד (להלן: בית המשפט המחוזי). בית המשפט המחוזי דן בערעוריו של המבקש במאוחד, ודחה אותם ביום 24.6.2013. בית המשפט המחוזי עמד על התנהגותו הרצידיביסטית של המבקש, המעידה על מסוכנותו הרבה, הן לחייו שלו, והן לחיי המשתמשים בדרך, מסוכנות המתעצמת לנוכח עיסוקו של המבקש כנהג מונית. לפיכך, ובשים לב לעברו התעבורתי המכביד של המבקש, אשר חוזר לסורו פעם אחר פעם ומבצע עבירות תעבורה חמורות, הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי "אין עליו את מורא החוק, אין עליו מורא הדין ועל אף תקופות המאסר שנגזרו עליו דבר לא מרתיעו מלחזור על התנהגותו הסוררת". בית המשפט המחוזי עמד על חומרתה של העבירה שעניינה נהיגה בשכרות וקבע כי העונש הראוי בגין ביצוע עבירה זו, ובעיקר כשמדובר בעבירה חוזרת, הוא מאסר לריצוי בפועל. ככל שמדובר במי שחוזר ומבצע עבירה זו, פעם אחר פעם, קיימת סכנה כי כל אימת שהוא ימצא מחוץ לכתלי בית הכלא, הוא ישוב ויבצע את אותה עבירה ויסכן את ציבור המשתמשים בדרך. לפיכך, ניתן להשיג את ביטחון המשתמשים בדרך, רק כאשר המבקש יימצא בבית הסוהר. אשר לטענת המבקש, כי יש להתחשב ברצונו לעבור הליך גמילה מאלכוהול, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בכך כדי להוות משקל ממשי להקלה בעונש, והוסיף כי עונשי המאסר הארוכים שהוטלו על המבקש יאפשרו לו להשלים את תהליך הגמילה מאלכוהול, במסגרת בית הסוהר. 

בקשת רשות הערעור

8.             ביום 17.10.2013, הגיש המבקש באמצעות בא כוחו, את בקשת רשות הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, המונחת לפניי. בבקשתו, קובל המבקש על חומרת העונש שהושת עליו. לדידו, שגה בית המשפט המחוזי בכך שנתן משקל מכריע למסוכנות הנשקפת מהמבקש, שכן לנוכח עונשי הפסילה הממושכים שהוטלו על המבקש, תקופת פסילה המצטברת לכדי כ-10 שנים, ובשים לב לרצונו של המבקש לעבור תהליך שיקומי, הרי שלא נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה, אם בכלל. עוד טוען המבקש, כי בהתחשב בנסיבותיו האישיות הייחודיות, הטלת עונשי מאסר נוספים עליו, מהווה עונש בלתי מידתי, הסוטה באופן קיצוני מרף הענישה המקובל. עוד נטען, כי היה על בית המשפט המחוזי ליתן משקל נכבד לצורכי שיקומו של המבקש ולהקל בעונשו, בהתאם לסעיף 40ד בתיקון 113, שכן לדידו, מידת האשם שלו אינה בעלת חומרה יתירה. המבקש הוסיף וטען, כי באיזון בין השיקולים הנוגעים לעניינו הפרטי לבין השיקולים הנוגעים לשמירת ביטחון הציבור, היה על הערכאות הקודמות להעדיף את צורכי שיקומו של המבקש על פני כליאתו מאחורי סורג ובריח, לתקופה ממושכת. לבסוף, נטען על-ידי המבקש, כי לפי סעיף 45(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ברירת המחדל היא כי עונשי מאסר ירוצו בחופף, כאשר הטלת עונשי מאסר מצטברים הינה החריג, שיחול רק אם קיים טעם מיוחד לכך. לדידו של המבקש, הערכאות הקודמות לא הצביעו על טעם מיוחד לעניין זה, ומשכך היה עליהם להורות כי המבקש ירצה את עונשי המאסר בחופף. על יסוד האמור לעיל, התבקשתי ליתן למבקש רשות ערעור, לדון בערעור ולבטל את רכיב המאסר בפועל שהוטל על המבקש, תוך העמדתו של המבקש תחת פיקוח שירות המבחן.

דיון והכרעה